בנקאות פתוחה היא מושג מתחום הטכנולוגיה הפיננסית, המתאר מסגרת רגולטורית לשירותים פיננסיים-טכנולוגיים. במסגרת כך, מתבקשים הבנקים לאפשר ללקוחותיהם לשתף את הנתונים עם ספקים חיצוניים (דוגמת חברות פינטק). הספקים בתורם יציעו ללקוחות אפליקציות, שירותים והצעות לשירותים חדשניים, על בסיס ניתוח של המידע שנמסר. כך, יתאפשר לספק ללקוחות מוצרים אישיים המותאמים לצרכיהם, ויתאפשר להם לבצע השוואות – מה שיביא בתורו להגברת התחרות בשוק הבנקאי.

ברמה הרעיונית, נובעת החקיקה בנושא מהתקדמות בתפיסת הבעלות על המידע – דהיינו, המידע של הלקוח שייך ללקוח (ולא לבנק), ואם ברצונו לשתף אותו עם גורם אחר, יש לאפשר לו לעשות כן. ברמה הטכנית, מתבצע שיתוף המידע על ידי שימוש בממשקי תכנות (API), המאפשרים למפתחים של ספקים לפתח את האפליקציות, תוך שימוש בקוד פתוח.

תהליכי העבודה של השחקנים השונים – בנקים, מפתחים, חברות פינטק – מוסדרים, בין היתר, באמצעות סרטיפיקט – תעודה חתומה דיגיטלית, שהונפקה על ידי הרגולטור. על הבנקים, מוטלת החובה לייצר "מנעול", אשר יוכל להיפתח על ידי המפתחות של הספקים.

בישראל, בנקאות פתוחה מעוגנת בעיקרה בהנחיה של בנק ישראל (נב"ת 368), אשר נועדה לאפשר כאמור יצירת ממשק בין הבנק ובין נותן שירותים פיננסיים חיצוני. ההנחיה של הבנק מתבססת על רגולציית ה-PSD2 האירופית לשירותי תשלומים אלקטרוניים. הרגולציה מבקשת להפוך את התשלומים האלקטרוניים באירופה לבטוחים יותר (באמצעות תקני אבטחה -Strong Customer Authentication) ונגישים יותר: הבנקים פותחים את שירותי התשלום שלהם בפני ספקי שירותי תשלומי צד ג' (Third Party Payment Services Providers, TPPs). הרגולציה מסדירה שני סוגים של שירותים: PIS ו-AIS (שירותי ייזום תשלום ושירותי מידע על חשבונות, בהתאמה).